michtav

בס"ד

לכ’ הרה»ח הר»ר בערל שי’ לאזאר

שלום וברכה

הייתי בשמחת תורה בכפ»ח, ואני עדיין תחת הרושם החזק של עצמת השמחה והתעלות נפשית של החג המיוחד הזה, במקום המיוחד הזה, ולכן חשבתי לכתוב לך כמה שורות בטרם ניכנס שוב לשגרה היום-יומית, כי הרי חודש החגים הולך להגמר, ועוד מעט נגיע לשבת בראשית, ובמילא זה הזמן להתבונן עוד ועוד על מעשינו ועל שליחותנו, בעיקר במה ששייך ונוגע במעשה בפועל.

ותקותי שלא תקפיד על דברי אלה, אלא תתייחס לזה כמו לדברי ידיד אמיתי, וכמ»ש «ונאמנים פצעי אוהב».

בתור «הקדמה» — רצוני לספר לך על «עקשן» שהי’ בפארבריינגען שלפני ההקפות של המשפיע הדגול הר»ר זלמן שי’ גופין:

קרוב לסוף הפארבריינגען — שנמשך כמה שעות עד כמעט שעה 4 לפנות בוקר- «כטוב לבו ביין» המשפיע עלה על השולחנות – כמנהג החסידים מאז ומתמיד — והתחיל ללכת אנה ואנה.

ואז פתאם חוני מורוזוב נעמד ממקומו, והוציא א’ השלחנות מהשורה ולא נתן להם לעבור (הי’ אתו עוד שני זקנים שאני לא מכיר אותם), באמרו «עד פה תבא». וכך הם התווכחו ביניהם כחצי שעה בעמידה, ואח»כ המשפיע ירד מהשולחן והתיישב מול חוני. גם אז לא נחה דעתו של חוני, והתחיל לצעוק על הרב גופין — למה באת לכאן? מי ביקש אותך שתבוא? למה אתה רודף אחרי? תחזור למקום שישבת! וכו’ וכו’.

כך זה נמשך עוד כרבע שעה, ובסוף המשפיע אכן נעמד וחזר למקומו הראשון. יש לציין – שהמשפיע הרב גופין לא הרשה לעצמו להגיד מילה וחצי מילה נגד חוני, רק אמר לו בחיוך מר – «חוני – אני מקנא בך – אתי הרי אייניקל של חוני מורוזוב…»

כמובן כל הילדים וכל הצעירים נעמדו סביבם לראות איך יפול הדבר…

מה שהפליא אותי בכל ה»עקשן» (ולכן אני כותב את הנ»ל למרות שזה יכול להשמע היפך כבוד של מישהו כו’) — בעיקר — שני דברים:

דבר ראשון — כל המוסבים והעומדים מסביב — שהסתכלו על זה — לא ראו במאורע מעין זה שום «יוצא מהכלל», זה לא הוציא אותם מהכלים כלל וכלל. כולם חייכו, כולם שמחו, אולי היו א’-שתים שנכנסו ללחץ, אבל רוב הקהל הי’ שמח. ז»א שזה דבר נורמלי, ואין בכך שום עניין מיוחד, שבמשך הפארבריינגען יכול להיות כזה דבר.

והסיבה לכך – לעניות דעתי — די פשוטה: אסור לחסיד לחשוב אפי’ לרגע שהוא «רבי». ולכן אפי’ יהודי זקן ונכבד כמו ר’ זלמן גופין — עולה על השולחן. ולכן אפי’ הצעיר שבחבורה יכול לצעוק לו — מי אתה? למה קראו לך «רבינו» (כך קראו לו הגבאים בהכרזת ההקפות) — תחזור למקומך! ועם כל האי נעימות שבמחזה כעין זה, זה שומר אותנו מהאי נעימות הרבה יותר גדולה — שהחסיד הגדול יתחיל לחשוב שהוא «הרבי» בעצמו!

ומעניין לעניין — ממילא חשבתי לעצמי: והרי אחרי הכל — מחר אף א’ לא יבטל לו לחוני מורוזוב את הויזה, ולא יסגור לו את המוסדות, ולא יקצץ לו את התקציב — בגלל שהתחצף כלפי המשפיע הרב גופין!…

ולמה א»כ יש מקום בעולם, שמי שמוצא בעצמו עוז להגיד כמה מילים של ביקורת עניינית, ולהפגין שהוא חושב אחרת וכו’ — פתאום מוצא את עצמו «חוץ למחנה»?! והאם זה כוונת המשלח, והאם זה הוא הדרך שהרבי לימד והורה, והאם זה תועלת העניין?!

והתשובה מובנת מעצמה.

עד כאן ההקדמה.

מה שרציתי להגיד לך:

כאמור – הייתי בכפ»ח בשמיני עצרת ושמח»ת והתארחתי אצל משפחת גרוזמן. קשרי ידידות שלי עם משפחת גרוזמן התחילו עוד לפני כ13 במוסקבה, כשבתור בחור הייתי מורה בביה»ס של חב»ד אשר במוסקבה, וגברת גרוזמן היתה סגנית המנהל של ביה»ס והרב גרוזמן הי’ משפיע בישיבת תות»ל שבמוסקבה. יוסי גרוזמן כידוע תמיד הי’ בן אדם שבעיקר שייך לרוחניות ואיך לו ג»כ מגע עם גשמיות העולם. אבל על תמר גרוזמן כולם אמרו שהיא מחנכת בחסד עליון, ואכן כבר אז היא מאד הצליחה בניהול ובחינוך. אח»כ נסענו לעיר שליחותנו בריאנסק, ומשפחת גרוזמן נסעו למינסק, ובמשך כל השנים נפגשנו רק מספר פעמים נדירות.

שמענו שתמר הצליחה גם במינסק להקים ביה»ס לשם ולתפארת, ומה נדהמנו לשמוע ביום בהיר א’ על סגירת ביה»ס.

ועכשו כשפגשתי אותה שוב אחרי כ»כ הרבה שנים – מבע פני’ הדהים אותי.

להגיד לך איך היא נראית? אפשר להגיד בשתי מילים — היא נראית כאם שכולה. בדיוק כך. לא חיוך ולא חיות. אם שכולה. נקודה. היא השקיעה את החיי’ בהקמת ביה»ס, והקב»ה שלח לה הצלחה מיוחדת, וכולם ידעו שביה»ס שבמינסק – א’ הכי טובים בכל הרשת של «אור אבנר». ואתה סגרת את ביה»ס. אתה הרגת את הילד שלה.

ואני שואל את השאלה הפשוטה: על מה עשית לה את העוול הזה? ומה אשמתם של כמאתיים ילדים שמצאו את עצמם חוץ לביה»ס ביום א’ בהיר?

והייתי אומר למה הדבר דומה: הרבי בא’ משיחותיו מתייחס לשחיתות של היוונים (בהמשך השיחה הרבי הזכיר גם את הנאצים ימ»ש), ואומר שאצלם הי’ נהוג להרוג את החלשים ואת הזקנים. כי הם שאפו ל»שלימות» וממילא כל מי שלא התמאים לגדרי ה»שלימות» שלהם – היו הורגים אותו. ואותו דבר בדיוק הי’ הרעיון של הנאצים ימ»ש – הם רצו את ה»שלימות» ואם אומה זו או אחרת היתה בעיניהים חסרת שלימות – לא הי’ מן הנמנע אצלם להרוג אומה שלימה, ועוד היו מדגישים עד כמה הם מצטערים בהמלאכה הקשה של הריגת אומה שלימה…וככל המשל הזה המעשה שלכם עם הביה»ס של מינסק ועם השלוחים של מינסק. אתה לא תופס את הרעיון הפשוט שאחרי שהילד נולד (ואפי’ רק בעת ההריון) כבר אי אפשר להחזיר גלגל אחורה? שהיו ויהיו שלוחים פחות מוצלחים ושלוחים יותר מוצלחים (ומי הוא זה ואי זה הוא אשר ערב לבו לקבוע את מידת ההצלחה של השלוחים? – רק המשלח בעצמו!), ואי אפשר לדעת מי יצליח בסוף יותר — והרי אתה בעצמך דוגמה לכך!? ואחרי שהילד נולד וגדל והגיע לגיל 10 ויותר וכולם רואים שהוא ילד מוצלח ויש לו עתיד מזריח — החלטת להרוג את הילד בשביל שהאבא של הילד התחצף כלפיך?!

אלא מאי — שמה כבר הרסת, כבר הרגת, וכבר קברת ואין יותר מה לעשות בזה.

ובנוגע לעתיד – לדעתי אתה עושה טעות נוראה ומחרידה בכך שסיבבת את עצמך רק באנשים כאלו שבטלים ומבוטלים כלפיך, ואין אומרים מילה וחצי מילה נגדך. זה פשוט לא בריא — זה היפך טבע הבריאה.

ישנו משל שאפי’ ילדים קטנים יודעים: באיזהי מדינה החליטו שהזאב היא הרי חי’ טורפת, ומזיקה לעדרים, אז החליטו להרוג את כל הזאבים. הרגו את כולם. מה הי’ הסוף — השיות פתאם התחילו להיות חלשים וחולים, ולבסוף לא רק שלא הרוויחו באיכות, אלא גם בכמות הפסידו.

כי כך הקב»ה ברא את האדם. ישנם אנשים שנעים לך אתם, ויש כאלה שלא נעים לך אתם. אבל אתה בר שכל בריא — אז אתה צריך להבין שאלה שלא נעים לך אתם — הם הרבה יותר חשובים לך ונחוצים לך מאלה שנעים לך אתם. כי ללכת לרופא — אף פעם לא נעים. אבל לפעמים צריכים ללכת לרופא למרות כל האי נעימות.

לאחרונה ראיתי אגה»ק של הרבי שכותב למשפיע א’ שהסתכסך עם ההנהלה וכתוצאה מהסיכסוך התפטר ממשרתו. הרבי כותב לו: כשיהודי א’ לא ממלא את שליחותו בעלמא דין (אפי’ אם ניתן להגיד שזה לא באשמתו) — זה מבלבל את כל סדר הבריאה!

ואני בעצמי יודע היטב שהמקום שלי — במוסקבה, וכל השליחות בבריאנסק הי’ בעל כורחי – רק בגלל שלדעתך לא הי’ לי מקום במוסקבה, וממילא ההצלחה הי’ מוגבלת ביותר משא»כ הפעילות שעשיתי בשעתו במוסקבה, והדברים ידועים.

ואתה יכול לך מה שאתה רוצה — אבל דע לך שלא אתי יש לך חשבון אלא עם הרבי ועם היהודים שאתה מונע מהם מלהתקרב לתורה ולמצוות ע»י כך שאתה מחליט בעצמך מי מתאים למוסקבה ומי לא מתאים, מי מתאים לשליחות ומי לא מתאים. ואם הייתי יחיד שאנשי המקום שלא הסתדרת אתם וכתוצאה מזה הוצרכו לעזוב את רוסיא ולחפש את מזלם במקום אחר – הייתי עוד שותק. כי על עצמו תמיד אפשר להצדיק את הדין. אבל לצערי ניתן לקבוע שאתה בכלל לא מסתדר עם אנשי המקום – רק עם אלה שכנ»ל בטלים ומבוטלים כלפיך. אבל כל מי שמתחיל להיות «מציאות» – זה כבר ממעט את מציאותך ואתה עושה הכל כדי שהוא יעזוב את מוסקבה או שמלכתחילה לא יגיע לשם. לכן כל ההצלחה שלך – בבניינים, אבל בקירוב היהודים יש לך הצלחה מאד מוגבלת, אם בכלל – כי כנ»ל אתה לא סובל את האנשים שיכולים לעבוד אתך «בגובה עיניים», ממילא אתה עובד עם «ילדים» שלא מדברים. לאחרונה השכלת לעשות יותר מזה – הקמת «בית דין של כיס» – כך שמעכשו אתה כבר יכול לטהר את השרץ ואף א’ חוץ ממוסקבה אפי’ לא ידע על כך.

הרבי לא רצה שהשלוחים יהיו «משועבדים» למישהו, וכ»ש לא לבעלי בתים. כי השליחות היא שליחות נפשית וכל העניינים החיצוניים לא בדיוק קובעים בזה.

אני מקווה שתבין טוב שאין בכוונתי להרגיז אותך וכיו»ב — כי הרי ראיתי ממך כו»כ דברים טובים כולל בדברים הכי חשובים וכו’ ואני לא יכול להתחצף כלפי מי שעשה לי טובות, וגם היום ממשיך לעזור לי וכו’.

אבל אני רוצה שתבין, שמה שאתה עושה בעצת ה»ידידים» שלך — זה לא לטובתך ולא לטובת השליחות, ואתה לצערי הרב יותר ויותר נוטה מדרך המלך, והמעשה של מינסק כבר מראה בעליל איפה אתה נמצא, ולאחרונה «הצלחתם» עוד יותר — לפתוח ביה»ס הגדול והיפה — אבל רק עבור ילדי השלוחים, והרי בכך אתם בפשטות גוזלים את יהודי רוסי’ והדבר מובן מעצמו.

בכל אופן אני מאחל לך הצלחה רבה בענייניך ובמילו שליחות המשלח מתוך שמחה וטוב לבב והרחבה בכל, וכפי שהרבי אמר בפארבריינען של שמח»ת שהודפס זה עתה — בשמחת תורה אפשר לדבר דיבורים כאלה וזה «לא מזיק»

ידידך

יצחק