מחשבות
(מו)זרות לי"ב
תמוז
מח’
לכאורה פשוטה
למדי: הרי כל
הענין של
המאסר והגאולה
הי’ על החינוך
של הקטנים,
וכל הטענה של
לעומ"ז היתה
שמותר ללמוד
עם הגדולים,
אבל אסור
ללמדם עד
שיבינו בעצמם,
ולכאורה
הטענה שלהם
נראית צודקת –
כי ממ"נ – אם
הדבר הוא טוב
ואמת – מה לא טוב
בכך שיגיע לזה
בכח עצמו
ובשכל עצמו,
ואם הדבר לא טוב
ולא אמת – מה
עניין להמשיך
להחזיק בו
ועל
זה הי’ המס"נ
של הרבי הקודם
– ללמוד דוקא
עם הקטנים
ואף
כי אפשר לומר
כי היא הנותנת
– עצם זה שזה הי’ הטענה
של הצד שכנגד
מראה כבר
שמשהו כאן "לא
בסדר", אבל עדיין
אין זה תירוץ
מספיק
ולכאורה
הי’ אפשר לתרץ
ע"ד מ"ש "על
כרחך אתה נולד…
על כרחך אתה
וכו’"
כי
באמת כל
העניינים של
טוב וקדושה
בעולם התחתון
שלנו הם "על
כרחך" (משא"כ
העניינים
דלעומ"ז) ולא
בבחירה
וברצון, וא"כ
אם נשאיר את
זה לבחירתו של
האדם ברור
שיבחור את ההיפך,
וכל הקיום של
התורה
והמצוות הוא
רק בדרך קב"ע
אמנם
לע"ל יהיו כל
העניינים
מתוך רצון
גמור ולא מתוך
הכרח, וזה הי’
טעותם של
"יוסקצי’"
שחשבו שכבר
הגיע זמן
לעשות כפי מה
שיהי’ לע"ל
(וכמו טענתו
של קרח, ש"פיקח
הי’" שראה את
העניינים כפי שהם
יהיו בעתיד
ונכשל בזה)
ועוד
י"ל שגם טענתו
של הנחש
הקדמוני היתה
צודקת בהחלט,
והביאה למה
שהביאה…