• מסכת יומא

    לדף הבא:דף פד
    לדף הקודם:דף פב
  • תלמוד בבלי מסכת יומא דף פג/א

    בס"ד

    תלמוד בבלי

    תלמוד בבלי מסכת יומא דף פג/א
    זורו רשעים מרחם - נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים: אצר פירי - להפקיע שערים ותניא (בבא בתרא צא, ב) אין אוצרין פירות בארץ ישראל, וכל דבר שהוא חיי נפש, לפי שמפקיעין את השערים: תונבא - שטות אשטורדישו"ן מחמת חוליו: על פי בקיאין - תרי, על פי בקי לא, ועל פי עצמו לא, תיובתא דרבי ינאי בתרוייהו: הכא במאי עסקינן - דאמר חולה לא צריך ואשמועינן מתניתין דשומעין לרופאין: וניספו ליה על פי בקי - דהא באחד נמי אמר רבי ינאי דשומעין לרופא: ואף על גב דאמר רב ספרא - דהא דאמור רבנן תרי כמאה ומאה כתרי לענין עדות הוא דאמור אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן, אשמעינן במתניתין דכי אמרינן זיל בתר דעות באומדנא דממונא כגון בשומא ששמין לבעל חוב, אבל באומדנא דחולה, אף על גב דרובא אמרי לא צריך כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ספק נפשות להקל: מכלל דרישא דאמר צריך - ואפילו הכי קתני מתניתין על פי בקיאין אין על פי עצמו לא: במה דברים אמורים - דמאכילין אותו על פי בקיאין, כלומר דבעינן בקיאין, דאמר לא צריך ואמרי בקיאין צריך מאכילין אותו, אבל אמר צריך אני, אם אין שם בקיאין תרי דאמרי לא צריך אלא חד מאכילין אותו על פי עצמו כרבי ינאי דאמר שומעין לחולה: מר בר רב אשי אמר - הך סיפא לא תפרש הכי, דמשמע דהיכא דאמר צריך אני ואיכא תרי דאמרי לא צריך לא צייתינן ליה, הא לא אמרינן דהיכא דאמר צריך אני ואפילו איכא מאה דאמרי לא צריך צייתינן ליה, מאי טעמא לב יודע מרת נפשו: הכי גרסינן תנן אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו טעמא דליכא בקיאין הא איכא בקיאין לא הכי קאמר במה דברים אמורים דאמר לא צריך אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל מאכילין אותו וכו' - אין שם בקיאין, כלומר אין בקיאותן כלום: משנה: מי שאחזו בולמוס - חולי האוחז מחמת רעבון, עיניו כהות והוא מסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא: כלב שוטה - מפרש בגמרא: אין מאכילין מחצר כבד שלו - ואף על פי שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך: ורבי מתיא בן חרש מתיר - קסבר רפואה גמורה היא: גמרא: אמר אביי ובטעמא - משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לתבשיל רע: מאכילין אותו הקל הקל - אם אין לנו דברים מותרים כדי צורכו ויש לפנינו מיני איסורין מאכילין אותו הקל הקל שבהם: טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית - לאחר זמן הביעור, שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה: בדאפשר בחולין - שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו: דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה - חולין, ואין מאכילין אותו לא טבל ולא תרומה: כי פליגי דלא אפשר בחולין - אלא אם כן אוכל את כולו, וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה וחולין לעצמן, ובן תימא אומר מוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא: מר סבר טבל חמור - שאפילו לכהנים אינו ראוי: ומר סבר תרומה חמורה - שאין לה היתר, אבל טבל אפשר דמתקן להו, וחולין יהו ראוין לכל אדם: זרו רשעים מרחם נפק מינה שבתאי אצר פירי: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין: אמר רבי ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה מאי טעמא לב יודע מרת נפשו פשיטא מהו דתימא רופא קים ליה טפי קא משמע לן רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך שומעין לרופא מאי טעמא תונבא הוא דנקיט ליה תנן חולה מאכילין אותו על פי בקיאין על פי בקיאין אין על פי עצמו לא על פי בקיאין אין על פי בקי אחד לא הכא במאי עסקינן דאמר לא צריכנא וליספו ליה על פי בקי לא צריכא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך מאכילין אותו על פי בקיאין פשיטא ספק נפשות הוא וספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא תרי אחריני בהדיה דאמרי לא צריך ואף על גב דאמר רב ספרא תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן והני מילי לענין אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות הוא והא מדקתני סיפא ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו מכלל דרישא דאמר צריך חסורי מיחסרא והכי קתני במה דברים אמורים דאמר לא צריך אני אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין תרי אלא חד דאמר לא צריך מאכילין אותו על פי עצמו מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן שנאמר לב יודע מרת נפשו תנן אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו טעמא דליכא בקיאין הא איכא בקיאין לא הכי קאמר במה דברים אמורים דאמר לא צריך אני אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל מאכילין אותו על פי עצמו שנאמר לב יודע מרת נפשו: משנה מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר ועוד אמר רבי מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק כותי ספק ישראל מפקחין עליו את הגל מצאוהו חי מפקחין ואם מת יניחוהו: גמרא תנו רבנן מניין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע אמר אביי ובטעמא תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה טבל ושביעית שביעית טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה הא מדקתני סיפא אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו מכלל דרישא דאמר צריך - והכי קאמר כל כמה דמצינו לאהדורי אבקיאין מהדרינן ולא סמכי' אחולה גופיה אלא היכא דליכא בקיאין כלל וכ"ש היכא דרופא בקי אומר אינו צריך וחולה אומר צריך דלא סמכינן עליה להכחיש הבקי: מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני - פלוגתא דרבוותא הוא אי הלכתא כמר בר רב אשי אי לא בסדר תנאים ואמוראים כתב הלכתא כמר בר רב אשי בכולי הש"ס לבר ממיפך שבועה ואודיתא מיפך שבועה בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מא.) ואודייתא בסוף פרק זה בורר (סנהדרין דף כט:) ור"ח כתב דהלכתא כוותיה בכוליה הש"ס בר ממיפך שבועה וחיוורי חוורי גבי צומת הגידין שילהי פרק בהמה המקשה (חולין דף עו:) וסימניך הפך לבן ורב האי ורבינו גרשום זצ"ל פסקו הלכתא כוותיה (בר) במיפך שבועה ואודיתא ובכולי הש"ס לא: