• מסכת ראש השנה

    לדף הבא:דף ל
    לדף הקודם:דף כח
  • תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כט/א

    בס"ד

    תלמוד בבלי

    תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כט/א
    איכוון ותקע לי - תתכוין לתקוע בשמי, להוציאני ידי חובתי: משמיע בעי כוונה - להוציא השומע: משנה: והיה כאשר ירים משה ידו וגו': גמרא: ועבדים משוחררין - אבל עבדים לא, דכל מצוה שאין אשה חייבת בה אין העבד חייב בה: וטומטום ואנדרוגינוס - שמא זכר הוא: מי שחציו עבד - משום צד חירות שבו: טומטום אינו מוציא את מינו - טומטום כמותו, שמא תוקע זה נקבה, וחבירו זכר: אנדרוגינוס מוציא מינו - אנדרוגינוס כמותו, דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבין, ואי בתר נקבות אזלת שניהן פטורין: מי שחציו עבד כו' - דלא אתי צד עבדות דמשמיע, ומפיק צד חירות דשומע: הכי גרסינן כהנים ולוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם, זו היא גירסת רבינו יצחק הלוי, ושאר רבותי גורסין מוכרין לעולם וגואלין לעולם, ושתיהן משניות הן במסכת ערכין (כו, ב ולג, ב), ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משנה יתירה נינהו, אלא איידי דתנא התם גבי ישראל (כד, א) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים, ולא גואלין אחר היובל פחות משנה, תנא גבי כהנים מקדישין וגואלין, ואיידי דתנא גואלין ומקדישין גבי הדדי - תנא נמי גבי גואלין דמכירה מוכרין לעולם, והכי מוקים במסכת ערכין (כז, א), ומיהו גואלין לעולם לפי שנאמר בישראל במוכר בית בערי חומה (ויקרא כה) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה נחלט, אבל בלוים גאולת עולם תהיה ללוים, ולפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה (שם) במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים, אבל לוים גואלין מיד, לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה (שם, כז) ואם לא יגאל את השדה בעלים, ומכר גזבר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אלא יוצאה לכהנים ביובל, הלוים גואלין לעולם, והאי דאמרי הכא ליתנהו במצות יובל קאי אמקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר, שאין יובל מפקיע מיד המקדיש אם לוי הוא, כדרך שמפקיע מיד ישראל: קא משמע לן גרסינן, ולא גרסינן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות כו', דהא ודאי איתנהו, בין שלקחו הם מישראל מחזירין ביובל, דלא נפקי לוים מכלל כל מצות והדינין, בין שלקחו ישראל מהן מן האלפים אמה שניתנו לחוץ לעריהם יוצא ביובל, ואפילו בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל - חוזרין להם, דכתיב (שם, כה) ואשר יגאל מן הלוים וגו': אף על פי שיצא מוציא - שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות: חוץ מברכת הלחם והיין - ושאר ברכת פירות וריחני, שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך: איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה מיתיבי היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא וכי כוון לבו מאי הוי היאך לא קא מיכוין אדעתא דידיה הכא בשליח ציבור עסקינן דדעתיה אכוליה עלמא תא שמע נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמיע לעצמו וקתני לא יצא תנאי היא דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע: משנה והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן: גמרא תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים ולוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים וטומטום ואנדרוגינוס מי שחציו עבד וחציו בן חורין טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו אנדרוגינוס מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו אמר מר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים פשיטא אי הני לא מיחייבי מאן מיחייבי כהנים אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב יום תרועה יהיה לכם מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא הוא דמיחייב והני כהנים הואיל ואיתנהו בתקיעות דכל השנה דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם אימא לא ליחייבו קא משמע לן מי דמי התם חצוצרות והכא שופר אלא אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ותנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות מאן דאיתיה במצות היובל איתיה במצוה דראש השנה והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיובל דתנן כהנים ולוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם אימא במצוה דראש השנה לא ליחייבו קא משמע לן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו: אמר רב הונא ולעצמו מוציא אמר ליה רב נחמן לרב הונא מאי שנא לאחרים דלא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות לעצמו נמי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה אלא אמר רב נחמן אף לעצמו אינו מוציא תניא נמי הכי מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רבא קא משמע לן נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו - כך כתוב ברוב ספרים ובקונטרס גרס קא משמע לן ותו לא ולא גרס נהי דליתנהו בהשמטה דודאי איתנהו בין שלקחו הם מישראל מחזירין דלא נפקי מכלל המצות בין שלקח ישראל מהן מן האלפים אמה שנתנו להם חוץ לעריהם יוצא ביובל ואפילו בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל חוזרין להם שנאמר ואשר יגאל מן הלוים כן הקשה בקונטרס ואין זו קושיא גמורה שהרי יש לפרש דהשמטת קרקע קרי מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין יובל מפקיעה מיד מקדיש אם הוא לוי כדרך שמפקיעה אם הוא ישראל שיוצאה לכהנים ביובל ונהי דליתנהו בהשמטת קרקע דקאמר היינו בכל דין השמטת קרקע אבל זה ודאי קשיא דהוה ליה למימר בהשמטת קרקע דמכירה מיהא איתנהו כגון מכרו להם שדה או מכרו הם לאחרים כי היכי דחשיב בהשמטת כספים ושלוח עבדים ועוד מה ענין השמטת כספים אצל יובל הא בהדיא תנא בספרי בפרשת ראה דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים דממעט ליה מוזה דבר השמיטה שמוט שמיטה משמט כספים ולא יובל וזה דוחק לומר דנקטיה לרבי דלרבי תלויה השמטת כספים ביובל כדאמר בהשולח (גיטין דף לו. ושם) דבזמן שהיובל נוהג השמטת כספים נוהגת: