• מסכת שבת

    לדף הבא:דף קלד
    לדף הקודם:דף קלב
  • תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלג/ב

    בס"ד

    תלמוד בבלי

    תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלג/ב
    גמרא: מכדי קתני - במתניתין: כולהו - כל דברים העושים למילה מוהלין ופורעין ומוצצין כו' למה לי דתנן כללא ברישא עושין כל צרכי מילה: ציצין - שיורי ערלה, ובמתניתין מפרש אלו הן ציצין המעכבין, ויש שאינן מעכבין, כגון בשר שאינה חופה רוב העטרה אלא מיעוטה, ומה היא עטרה שורה גבוה המקפת בגיד סביב, שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע, ומשפע ויורד לצד הגוף: המל - בשבת: כל זמן שהוא עוסק בה - שלא סילק ידו, אם ראה שנשתיירו בה ציצין, בין מעכבין את המילה שאינה כשרה עד שיחתכם, בין שאין מעכבין חוזר וחותך, דכולא חדא מילתא היא, והרי ניתנה שבת לדחות אצלה: פירש - שסילק ידיו: על המעכבין חוזר - שהרי הן כמילה עצמה: ועל שאין מעכבין אינו חוזר - דהוי כהתחלה בפני עצמה, ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת, והיינו דקתני כל צרכי מילה ואפילו ציצין שאין מעכבין חוזר עליהם כל זמן שלא פירש: מאן תנא פירש אינו חוזר - ומשום דפירש חשיב ליה חזרה מילתא לנפשה, והואיל ולא עיכוב מצוה נינהו לא הדר: מפשיט הפסח עד החזה - והיינו פירש, דתנן במסכת תמיד (פרק רביעי משנה ב') גבי הפשיטו שהיה מתחיל מן הרגלים והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה, הגיע לחזה חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו, ואחר כך הכרעיים, ומירק והפשיט כו', שמעינן מיניה משהגיע לחזה סילק ידיו מן ההפשט, והתחיל להתעסק בניתוח קצת, וגבי עולה דכולה כליל מירק והפשיט, ומנתח הידים תחילה אחר הראש, וגבי פסח נמי, משהפשיט עד החזה דיכול להוציא אימוריו בלא נימין קורעו ומוציאן מיד, והוה ליה פירש מן ההפשט, וקאמר רבי ישמעאל שוב אינו גומר ומפשיט, משום דכיון דפירש, הויא חזרה מילתא דאתחלתא לנפשה ושלא לצורך גבוה, דומיא דציצין דלא מעכבין: דלא בעינן זה אלי ואנוהו - דאחר נטילת האימורין אין הידור מצוה ביפוי בשר, אבל יפוי מילה מצוה היא: הוי דומה לו - ולשון אנוהו אני והוא, אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו: בין שנראה - החדש: בעליל - בגילוי לכל, ויש לדעת שראוהו בית דין והקרובים להם, ואין צריך לרואין חוץ לתחום לחלל שבת ולבא ולהעיד לפני בית דין מחללין: ר' יוסי אומר כו' - אלמא, אף על גב דאיכא מצוה, כיון דלאו לצורך גבוה הוא לא מחללינן, והכא נמי פירש דהוי אתחלתא דחילול כי הכא, בלא צורך גבוה לא מחללינן: לא ניתנה שבת לדחות - אפילו בהתחלתה, דהא נראה בעליל, אבל הכא, כיון שנתנה שבת לדחות, להתחיל בה המילה הכי נמי דכי פירש והדר לאו אתחלתא לנפשה היא, והוי כמו שלא פירש, וגומר כל מצותו: רבנן דפליגי עליה דר' יוסי - גבי לחם הפנים: ארבעה כהנים נכנסין - להיכל בשבת, לסדר לחם הפנים: שני סדרים - שתים מערכות של לחם: שני בזיכין - שתי כפות מלאות לבונה, כדכתיב (ויקרא כד) ונתת על המערכת לבונה זכה: מקדימין לפניהם שנים ליטול - מן השלחן שני סדרים הישנים: ושנים ליטול שני בזיכין - והשלחן היה נתון ארכו ממזרח למערב, ואלו עומדין מזה לרוחב השלחן בצפון, ואלו עומדין לנגדו לדרום, ודווקא מכניסין לצפון, דכל צפון ענין חשיבות היא, כדאמרינן במסכת סוכה (נו, א) גבי חילוק לחם הפנים למשמרה הנכנסת והיוצאת הנכנסין חולקין בצפון כדי שיראו נכנסין: ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין - תחילה, ומסלקין כולה מן השלחן, ולאחר שעה מניחין אלו: אף זה תמיד - ומה אני מקיים תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם, ולרבנן, אי שקלי ושבקי ליה והדר מסדרי לא מיקרי להו תמיד אלא התחלה אחריתי, ונמצא שמתעכב שלחן בלא לחם, וגבי פירש נמי, כי הדר אתי מילתא אחריתי היא, ולרבי יוסי, דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד הוא, דחדא מילתא הוא הכא נמי פירש חוזר, אף על פי שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא: מהלקטין - בציצין המעכבין: מני - כרת זו של מי הוא: אמר רב כהנא אומן - ענוש כרת, ובשבת קאי, שחילל שבת ולא עשה מצוה: ונימא אנא עבדי פלגא - כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל, וחבורה שעשה ברשות עשה, אמאי חייב, נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה: אלא אמר רב פפא - בגדול שמל קמיירי ובחול, וענוש כרת דקאמר משום מילה קאמר דעדיין ערל הוא: וכגון דאתא בין השמשות - דכל היום כשר למילה, ואמרו ליה לא מספקת לגמור ביום כהילכתה, ותעשה חבורה בשבת בלא מצוה, וענוש כרת, ומיהו, מיתה ליכא דלא אתרו ביה למיתה ולא קבל עליו התראה, וכרת איכא, דאתחלה ברשות לא התחיל, ולא ניתנה שבת לדחות אצלו בשעה זו: מהו דתימא - מתניתין לא אשמעינן דמחלל שבתא עלה, דדם מיפקד פקיד מופקד ועומד שם כנתון בכלי, ובמציצה אין חבורה ואין כאן איסור תורה ומשום הכי שרי, ולאו משום סכנה, ואומנא דלא מייץ בחול לאו סכנתא היא, ולא ניעבריה: קא משמע לן דדם חיבורי מיחבר - כשיוצא על ידי מציצה, ואפילו הכי שרי, משום סכנה, מדקתני במתניתין גבי איספלנית וכמון: שב מינאי תרבא - שבע מנות של חלב: וחדא דקירא - שעוה: קירא וקלבא רישינ"א - הוא זפת של עץ שמוציאים ממנו שלא על ידי האור, והיא לבנה: קרעינהו למנייהו - שהפסיד להם לגלות רפואה זו: שבקי לכו חדא - שלא גיליתי: גמרא מכדי קתני כולהו כל צורכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט (אדם) [את] הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וחכמים אומרים מפשיטין את כולו ממאי עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום אלא אמר רב אשי הא מני רבי יוסי היא דתנן בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת רבי יוסי אומר נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת ממאי דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם דלא ניתנה שבת לידחות אבל הכא דניתנה שבת לידחות הכי נמי אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דרבי יוסי היא דתנן ארבעה כהנים נכנסין שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין וארבעה מקדימין לפניהם שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין המכניסין עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון אלו מושכים ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר לפני (ה') תמיד רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היה תמיד תנו רבנן מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת מני אמר רבי כהנא אומן מתקיף לה רב פפא אומן לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה אלא אמר רב פפא גדול מתקיף לה רב אשי גדול בהדיא כתיב ביה וערל זכר אשר לא ימול אלא אמר רב אשי לעולם אומן וכגון דאתא בין השמשות דשבת ואמרו ליה לא מספקת ואמר להו מספקינא ועבד ולא איסתפק ואישתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת: מוצצין וכו': אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן ליה פשיטא מדקא מחללי עליה שבתא סכנה הוא מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד קא משמע לן חבורי מיחבר ודומיא דאיספלנית וכמון מה איספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא אף הכא נמי כי לא עביד סכנה הוא: ונותנין עליה איספלנית: אמר אביי אמרה לי אם איספלניתא דכולהון כיבי שב מינאי תרבא וחדא קירא רבא אמר קירא וקלבא רישינא דרשה רבא במחוזא קרעינהו בני מניומי אסיא למנייהו אמר להו שבקי לכו חדא דאמר שמואל האי מאן דמשי אפיה ולא נגיב טובא נקטרו ליה גדול בהדיא כתיב ביה - אף על גב דבכמה דוכתין תניא מה שבהדיא בפסוק איבעיא למתני גדול שלא מל ענוש כרת: לועס בשיניו - אף על גב דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא מכל מקום כמה דאפשר לשנויי משנינן: