• מסכת סנהדרין

    לדף הבא:דף ג
  • תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ב/א

    בס"ד

    תלמוד בבלי

    תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ב/א
    משנה: דיני ממונות בשלשה - בגמרא ילפינן להו: גזילות - כופר בפקדון, דמששלח בו יד הוי גזלן, וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן, כגון ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב' כג), אבל לוה ולא שילם, לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה: וחבלות - החובל בחבירו חייב בחמשה דברים, כדאמרינן בבבא קמא (פד, א) ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו' כן יעשה לו בממון, ובגמרא פריך היינו דיני ממונות נזק דשור המועד או אדם שהזיקו, ובגמרא פריך היינו חבלות תשלומי כפל דגניבה שנמצא בידו דכתיב (שמות כב) אם המצא תמצא בידו וגו': ותשלומי ארבעה וחמשה - דשור או שה, שטבחו או מכרו: האונס ומפתה - נערה בתולה חמשים כסף: מוציא שם רע - לא מצאתי לבתך בתולים וגו', וענשו אותו מאה כסף וגו' (דברים כב): דיני נפשות - דאם אמת היה שזינתה תחתיו, היא בסקילה, ודיני נפשות בעינן עשרים ושלשה לקמן בפירקין (טו, א): מכות - מלקות ארבעים, טעמא דר' ישמעאל ורבנן מפרש בגמרא (י, א) מקראי: עיבור החדש - בגמרא מפרש: עיבור השנה - שהיו בית דין יושבין ורואין אם צריכין לעבר מפני האביב והתקופה, כדאמרינן בגמרא, מילתיה דר' שמעון מיפרשא בגמרא בברייתא (י,ב): סמיכת זקנים - על ראש פר העלם דבר של צבור: חליצה בשלשה - ביבמות יליף לה בפרק מצות חליצה (קא, א): מיאונין - יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, יוצאה בלא גט במיאון, כל זמן שלא גדלה תחתיו, ובשלשה בעינן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ומיאונין דרבנן, דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא, דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה, דכתיב (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה: נטע רבעי - אם בא לחללו על המעות, וכן מעשר שני: שאין דמיהן ידועין - כגון פירות והרקיבו, שאין להם שער בשוק: וההקדשות - הבא לפדותן צריך שלשה לשומן: הערכין המטלטלין - בגמרא מפרש (יד, ב): אחד מהם כהן - דכתיב כהן בפרשה כערכך הכהן וגו' (ויקרא כז): והקרקעות - של הקדש צריך תשע והעשירי כהן, לשומן אם בא לפדותן, בגמרא (טו, א) מפרש ויליף להו מקראי: ואדם - הבא לפדות עצמו מיד הקדש צריך עשרה לשומו, ובגמרא (שם) פריך אדם מי קדיש דיני נפשות בעשרים ושלשה, לקמן יליף לה במתניתין: הרובע והנרבע - שור שרבע אשה, ובהמה שנרבעת לאיש, נידונית הבהמה ליסקל: בעשרים ושלשה - כאדם הרובע, דאיתקוש להדדי, והרגת את האשה ואת הבהמה בהמה היינו רובע, ואיתקוש בהמה לאשה, מה אשה בעשרים ושלשה אף בהמה בעשרים ושלשה: ואומר ואת הבהמה תהרוגו - בנרבע כתיב: שור הנסקל - שנגח אדם ומת: כמיתת בעלים - אם היה נידון בחיוב מיתת בית דין דבעי עשרים ושלשה, כך מיתת השור דהאי, בעליו יומת קרא יתרא להך דרשא, ולא דנתחייב קטלא, כדמפרש טעמא בגמרא (שם): הזאב והארי כו' - שהמיתו אדם, ונידונין בסקילה כשור, דאמרינן בבבא קמא, אחד שור ואחד כו', בשור שנגח את הפרה (נד, ב): ברדלס - חיה היא: ואין דנין לא את השבט - רובו של שבט שעבדו עבודה זרה במזיד: נביא השקר - בחנק, בגמרא (טז, א) בעי מנלן דבעי שבעים ואחד במלחמת הרשות כל מלחמה קרי רשות לבד ממלחמת יהושע, שהיתה לכבוש את ארץ ישראל: על העיר - ירושלים: סנהדריות - שהיו מושיבים סנהדרי קטנה של עשרים ושלשה בכל עיר ועיר, כדכתיב (דברים טז) תתן לך בכל שעריך וצריכין בית דין הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבם וכו', יליף בגמרא (טז, ב): בספר - כרך המבדיל בין ישראל לנכרים, ובלעז מרק"א ובגמרא (שם) מפרש טעמא: עדה שופטת - עשרה מחייבין: ועדה מצלת - עשרה מזכין, אשמעינן קרא דצריך עשרים, שאם יחלקו, יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין: לעדה הרעה - במרגלים כתיב: לרעות - אם הרוב מחייבין, לא תלך אחריהם להרוג: שומע אני - דלטובה, לזכות, הלך אחריהן, שאפילו מיעוט המזכים, ורבים המחייבין, כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות, אם כן למה נאמר אחרי רבים להטות, משום זכות לא איצטריך ליה, אלא אפילו לחייב הלך אחריהן לא כהטייתך אחרי רבים לזכות, אני אומר לך לנטות אחרי רבים לחובה, אלא לזכות על פי אחד, אפילו אין יתירין מזכין על המחייבין אלא אחד זכה, אבל לחובה, עד שיהו מחייבין עודפין על המזכין שנים, והכי קאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות על פי אחד, אבל אחרי רבים בשנים אפילו לרעות, הלכך על כרחך עשרים ושנים בעינן, דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר, דהא כתיב והצילו העדה, ותו לא משכחת חובה בציר משנים עשר: משנה דיני ממונות בשלשה גזילות וחבלות בשלשה נזק וחצי נזק תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות מכות בשלשה משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה עיבור החדש בשלשה עיבור השנה בשלשה דברי רבי מאיר רבן שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה ואם גמרו בשלשה מעוברת: סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי רבי שמעון רבי יהודה אומר בחמשה החליצה והמיאונין בשלשה נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלשה ההקדשות בשלשה הערכין המטלטלים בשלשה רבי יהודה אומר אחד מהן כהן והקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן דיני נפשות בעשרים ושלשה הרובע והנרבע בעשרים ושלשה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרוגו שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה רבי עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה: אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין עושין עיר הנדחת בספר ולא שלש אבל עושין אחת או שתים סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן רבי יהודה אומר שבעים ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאן עשרים ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאהיה עמהם לטובה אם כן למה נאמר אחרי רבים להטות לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה הטייתך לטובה על פי אחד הטייתך לרעה על פי שנים דיני ממונות בשלשה - אחר ששנה דינים בתלתא בבי משמיענו בכמה דנין אותם הא דלא תנא כופר ושלשים של עבד כדתנן שאר קנסות י"מ משום דשור מיתתו בכ"ג ובזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר ושלשים של עבד (ב"ק דף מג.) ודלא כר"א דמחייב ע"פ עד אחד וע"פ הבעלים בפרק ארבעה וחמשה (שם מא:) ואין נראה דהא איכא אמוראי התם דסברי דאפי' ר' עקיבא דריש אם כופר לרבות שלא בכוונה ונראה ר"ת דכופר ול' של עבד הוי בכלל חבלות אי נמי תנא ושייר הני ושייר נמי יציאת עבד בראשי אברים דקנסא הוא ובעי נמי ג' מומחין וללישנא קמא לא חשיב הא שייר דאיכ' למימר דפשיטא ליה דהוי מכלל חבלות אי נמי התנא לא איירי אלא בממון הניתן מיד ליד: